יחס האסלאם לבעלי צרכים מיוחדים

למרבה הצער, תרבויות עתיקות ראו באנשים עם צרכים מיוחדים סימן רע, או עדות לזעמם של האלים, והיו הורגים ילדים שנולדו עם מומים. אפילו אפלטון קרא להדיר אותם, על מנת לשמור על טוהר המין האנושי לפי האסכולה הפילוסופית שלו.
למעשה, לאורך הדורות התייחסו באכזריות לאנשים עם צרכים מיוחדים, ובדתות מסוימות, אנשים מוגבלים לא היתה להם זכות להכנס למקומות פולחן, כדי לא לטמא אותם, מכיוון שהם טמאים בעיני אנשי אמונות אלו, אשר ראו בהם אנשים פסולים בחברה שלא יכולים להשיג התקדמות חומרית ולא רוחנית.
הערבים הטרום-איסלאמיים הושפעו מאמונותיהם של בעלי דתות אלו, שחיו עימם באותן מקומות. הם התייחסו לעיוורים, לצולעים ולחולים בצורה חריגה, ונמנעו מלאכול איתם או לשתף אותם באירועים שונים
וכאשר נביא האיסלאם מוחמד – עליו השלום- הופיע כשליח של חסד ורחמים לעולם כולו – הכריז בשם אלוהים ואמר: "אין על העיוור אשמה ולא על הפוסיח אשמה ולא על החולה אשמה" (האור:62)
אל תבזו את המוגבלים ואל תתעבו אותם. הם האחים שלכם בדת, וחלק חשוב בחברה שלכם, לכן ביזויים ודחייתם הרחק מהיקף היחסים החברתיים והאזרחיים שלכם הוא עלבון גדול לכבוד של האנושות. על כן, מצווים אנו עליכם שתחשיבו אותם כשאר בני החברה, ולא תהפכו אותם למנודים, אחרת יווצר פער נרחב בין המבזים לחלשים, וקבוצת אנשים תסבול מתסביך "נחיתות" וזה יפגע בה בצורה הרסנית, ואז לעולם לא תוכלו להתקדם כאומה. מסיבה זו, הנחה אותנו האיסלאם באומרו:"ובהונם חלק קצוב למבקש חסד ולאביון" (הזורות:21)
גם החולים, החלשים והמוגבלים שותפים לעושר ולרכוש שלכם.
כבוד הנביא – עליו השלום – הגיע עם תורות המסייעות לאחווה עולמית, ובונות את החברה האנושית על יסודות מוצקים. הוא שיחרר את כבלי המסורות והמנהגים שהיו על צווארם של אנשים. והורה להם לדחות אפליה על רקע גזעי, וציווה עליהם להיות רחמנים ואחים לכל בני האדם, כפי שאמר: "הרחומים, ירחם עליהם הרחום ביותר (אלוהים), היו רחומים עם אלה אשר עלי האדמות, ירחם עליכם אלוהים שבשמיים". הנביא – עליו השלום – הוסיף לאמור: "המאמינים ערבים הם זה לזה, וכל אחד מהם חש בכאב של אחיו".
המוסלמים מצווים לאפשר לעיוורים, לצולעים, ולחולים להתגורר יחד עם בני משפחתם ולאכול בבתיהם ללא רתיעה או מבוכה.
הקוראן אינו מזניח שום היבט של הטבע האנושי, ואינו מצווה על שום דבר שקשה לטבע האנושי לקיימו. הוא מציג הקלות שמאפשרות לכל אדם, ללא קשר לטבעו ולאופיו, לפעול לפי הוראותיו. אלוהים הנעלה ברא בעולם החומרי הזה פריטים מסוגים וצבעים שונים, כדי שלא יווצר מצב שבו אדם, ללא שום קשר לטבעו ואופיו, יאמר שאלוהים לא יצר דברים להקלה עליו. למשל, אם שיניו חזקות ומסוגלות ללעוס מזון מוצק, אזי ישנו אוכל מוצק למענו. ואם שיניו חלשות והוא זקוק למזון רך, גם אז לא חסר מזון רך בעולם. וכך גם נוהג העולם הרוחני בדיוק. אלוהים הכשיר, דרך הקוראן, תורה לקידום הטבע האנושי על כל סוגיו, וסיפק הקלות רבות כך שאף אדם לא יכול לומר שתורת האיסלאם אינה ברת ביצוע עבורו . )אל-תפסיר אל-כביר, פרשת המאמינים)
למשל: האיסלאם עודד מאוד את מצוות הג'יהאד, אך הוא גם הצהיר כי חולים, חלשים ומוגבלים שאין להם כח למשימה, אך ליבם משתוקק להשתתף בה לו רק יכולים היו, הרי הם בעיני אלוהים כמי שקיים את מצוות הג'יהאד באופן הבריא. אלוהים פטר את אלו אשר לא מסוגלים לשרת את הדת כתוצאה מפגיעה או מחלה, והוא יתחשב בנסיבתם, ולא ישלול מהם את קרבתו ותמורתו. הקוראן הקדוש הסביר אמת זו במלים אחרות, באומרו: "והגמול באותו יום ניתן על פי הצדק." (המחיצה: 9) .. כלומר כאשר אנשים מקבלים תגמול על מעשיהם מאלוהים ביום התחייה, נלקח בחשבון גם כל מה שעיכב את התקדמותם הרוחנית, וכל נזק שנגרם להם מסיבות שלא היה להם חלק בהן. )אל-תפסיר אל-כביר, פרשת המאמינים)
אומר אלוהים במקום אחר בקוראן: “לא ישתוו היושבים בבתיהם מן המאמינים – זולתי מאונס – עם המסכנים נפשם במלחמת אלוהים, הן בהונם והן בנפשם.” (הנשים:96) כלומר אין ספק שהמאמינים המשרתים את דתם ואלה שאינם משרתים אותה אינם שווים, עם זאת מי שאינו משרת כראוי בגלל מוגבלותו למשל, עקרון זה לא יחול עליו, ואלוהים יקח את מצבו בחשבון. כמו כן, כבוד הנביא – עליו השלום- אומר: בכל פעם שאסון יפקוד את המאמין, בין אם זה בעצמו, בכספו או בילדו, ימחל לו אלוהים על חטאיו, ובגלל הסבל שנשא, הוא יזכה לטוהר רוחני, ויהיה טהור ונקי (מחטא) כשיפגוש את אלוהיו. (אחמדייה – האסלאם האמיתי)
זייד בן תאביט אומר: הנביא עליו השלום הקריא בפניי: "המאמינים הנשארים לשבת בבתיהם, פרט לאשר יש בהם נכות, לא ישוו לקמים להיאבק למען אלוהים". אז בא בן אום-מכתום כשכבודו עדיין מקריא בפניי, ואמר לו: הו שליח אלוהים, אם הייתי מסוגל להיאבק\לעשות מאמץ עליון (ג'יהאד) הייתי עושה זאת. והוא היה אדם עיוור, אז ירדה התגלות על כבוד הנביא עליו השלום שאומרת "غير أولي الضرر- פרט לאשר יש בהם נכות".(البخاري).
ובכך, לא מנע האיסלאם מבעלי צרכים מיוחדים להתקדם רוחנית ולהגיע לדרגות רוחניות גבוהות ביותר:
בא עמר בן אל-ג'מוח אל כבוד הנביא (עליו השלום) ואמר: הוי שליח אלוהים, אם אני נלחם למען אלוהים עד שאני נהרג, האם אלך בצורה תקינה בגן עדן ברגלי הזאת? - ורגלו היתה צולעת – ענה כבוד הנביא שכן. ואז נהרג ביום "אוחוד" הוא ואחיינו. עבר כבוד הנביא לידו ואמר: כאילו שאני מסתכל עליך צועד בגן עדן עם הרגל הזו כשהיא תקינה, ואז ציווה כבוד הנביא לקבור אותם ואת משרתם בקבר אחד. האיסלאם אינו מלמד אותנו כי סבל מכה רק באנשים רעים, אלא מלמד אותנו כי מידת טובך ויראתך נמדדת באופן שבו אתה מתמודד עם הסבל שלך ושל האחרים, והוא מלמד אותנו גם להיאחז בסבלנות בעת מצוקה או קושי שעובר עלינו. כשאדם נפגע בכל דרך שהיא, עליו, אם הוא רוצה לרצות את אלוהים ולזכות בקרבתו, עליו להתרפס בפני אלוהים, ולגלות סבלנות וסיבולת.
אמר אבן עבאס לעטאא בן אבי-רבאח: הלא אראה לך אישה מנשות גן עדן? אמרתי שכן, אמר זאת אישה שבאה לכבוד הנביא עליו השלום ואמרה: יש לי התקפי אפילפסיה וגופי נחשף מהם, בבקשה התפלל למעני, אז אמר לה כבוד הנביא: אם תרצי, היי סבלנית וזה יכניס אותך לגן עדן, אך אם תרצי, אתפלל שאללה יבריא אותך. היא אמרה: אני אשאר סבלנית, והוסיפה, אבל אני נחשפת, אז בבקשה התפלל לאלוהים שלא אחשף עוד, ואז הוא התפלל למענה. (בוכארי)
(כבוד מירזא גולאם אחמד עליו השלום) אומר: אלה שמנסה אותם אלוהים בקשיים בעולם הזה, ואלה אשר אוחזים בסבלנות בעת מצוקה למען אלוהים, הוא יגמל אותם בעולם הבא. העולם הזה הינו מעבר, ואינו מקום קבע - ששוהים בו לנצח. אם מישהו זוכה בכל גורמי האושר, אז אלה אינם באמת גורמים לאושר, כל שמחה וצער מתכלים, ואחריהם יגיע העולם האינסופי. ומי שרואים שינויים קלים בבריאת האנושות ורואים זאת כתוצאה מחטאיהם מגלגול קודם, טועים מאוד ולא יודעים שלידה אחרת בעולם הבא מתקרבת, ואלו שאלוהים עשה פגם בבריאתם או אלו שהפקידו את עצמם קורבנות לסבל על מנת לרצות את השם, יקבלו את תגמולם לאחר שיעזבו העולם הזה. העולם הזה הוא כמו זריעת זרע, ומועיל לניצול הזדמנויות שמרצות את אלוהים.(אל-מלפודאת)
האיסלאם מלמד אותנו גם שכשאנחנו רואים את סבלם של האחרים, עלינו לעשות את כל אשר ביכולתנו כדי לעזור להם, לכן, ללא קשיים ומבחנים, מוסר יהיה רק תיאורייה שלא ידעה את היישום.
על פי האסלאם, כל סוג של אובדן הוא דבר שמזכיר לנו שהעולם הזה וכל מה שנמצא בו חולף, ושעלינו לאחוז במי שהוא נצחי בלבד "אלוהים הנעלה" שאינו נגוע באובדן או בהשמדה.
האיסלאם מלמד אותנו גם כי על כל סבל או מצוקה הפוקדים אותנו, אלוהים הנעלה מוחל לנו על חטאינו וחסרונותינו ומפצה אותנו בטוב.
הנביא עליו השלום אמר: כל דבר אשר פוקד את המוסלמי בין אם זה עייפות, מחלה, דאגה, צער, עצב, נזק או מצוקה, אפילו קוץ שדקר אותו, אלוהים מכפר בו על חטאיו. (בוכארי)
ואומר כבוד הנביא גם כן: אלוהים הנעלה אומר: אם אני בוחן את עבדי בזה ששני יקיריו יפגעו (שתי עיניו), וישאר סבלני אפצה אותו כתמורה בגן עדן.
ועל אזכור העיוורון הבהיר אלוהים בקוראן הקדוש כי העיוורון אינו עיוורון הראייה אלא עיוורון התובנה. הנביא עליו השלום הזהיר אנשים מפני הטעיית עיוורים במילים החזקות ביותר, והבהיר להם שקללת אלוהים תהיה עליהם באומרו: "ארור הוא זה אשר מטעה עיוור מהדרך" (אחמד)
כמו כן האיסלאם מורה למוסלמים לא ללעוג לאנשים או לקרוא להם בתארים פוגעניים, ורואה באלה הלא נמנעים מכך רשעים. אלוהים אומר:
"הוי המאמינים, אל ילעגו אנשים (מכם) לאנשים אחרים, שמא טובים האחרים מהם - ולא נשים (מכן) לנשים אחרות, שמא טובות האחרות מהן - ואל תוציאו דובה, איש על רעהו – ואל תכנו איש את רעהו בשמות גנאי – מה רע (הדבר) לכנות (את האחר) במלת גנאי לאחר שמאמין היה – וכל אלה שאינם חוזרים בהם (ומתחרטים) הנה המה הפושעים. (חדרי החדרים: 12)
אלוהים הנעלה לא מתרשם מהצורה, מהצבע, מהאורך, מהעושר או מהעוני של האדם, כי אם מתרשם הוא מסתרי הלבבות ומהמעשים הטובים. שליח אלוהים (עליו השלום) אמר: "אכן, אלוהים אינו מתרשם מדמותכם, כי אם מתרשם הוא מלבבותיכם ומעשיכם". (סחיח מוסלם)
ולפי כך: אוסר האסלאם איסור מוחלט לקרוא לאנשים בעלי צרכים מיוחדים בתארים או מונחים פוגעניים, או להתיחס למחלה שלהם בצורה מעליבה. וקרה שיום אחד ישב הנביא (עליו השלום) עם מאמיניו, והנה איש עבר לידם. הם אמרו: זה אדם משוגע, אז העיר הנביא ואמר: אל לכם, המשוגע הוא המסרב להוראות אלוהים, אך זה הנה אדם פגוע הוא. (קנז אל-עומאל)
כמו כן, יש לענות ולהקשיב לצרכים של אנשים עם צרכים מיוחדים. כמו שליח אלוהים, שעזב את ישיבתו כדי לענות על צרכיה של אישה אחת. מפיו של אנאס אמר שאישה אחת היתה פגועה שכלית، ואמרה לכבוד הנביא: הוי שליח אלוהים, אני רוצה ממך משהו, אז אמר לה: הו אימא של כך וכך, תראי איזו דרך תרצי ללכת כדי לספר לי על צרכייך שאוכל לספק אותם. ועמד איתה בשביל הליכה והקשיב לדבריה וענה לה, עד שסיימה את רצונה.
כמו כן, כבוד הנביא הצהיר כי חולים עם פסיכוזה נפשית אינם נושאים באחריות על מעשיהם, שכן הם למעשה כמו ילדים קטנים, חפים מכל חטא:
מפי עאישה, מפיו של הנביא עליו השלום: שלושה לא מוטלת עליהם אחריות: על הישן עד שיתעורר, על הקטן עד שיגדל, על המשוגע עד שיתעורר או יהיה שפוי.
התקדמות האנושות התבססה למעשה על סבל, ולכן ההתקדמות ברפואה, בטכנולוגיה, במדע ובדברים אחרים לא נבעו אלא מהרצון להיפטר מסבל, כך למשל תחושת קור הביאה את האדם לגלות אש, כמו כן, ליקויי ניידות הובילו להמצאת האדם כסא גלגלים, מכוניות קטנות וגפיים מלאכותיות, וליקויי ראייה הובילו גם להמצאת משקפי ראייה, השתלת קרנית ועוד. הסבל שלנו הוביל אותנו וממשיך להוביל אותנו לעבר התפתחות והתקדמות בכל התחומים. ללא כאב, איננו יכולים לחוות אושר. בכאב אנו מוצאים בעצמנו כוח, וכפי שנאמר: "צריך ליפול לפעמים, כדי ללמוד לעמוד".
לכן, לסבל תפקיד מרכזי בהתפתחותנו הרוחנית, המוסרית והחומרית. החליף הרביעי של המשיח המובטח (זכר צדיק לברכה) אמר:
"עניין הסבל היה יכול לעורר התנגדות אם הוא היה נוצר כמשהו הקיים בפני עצמו מבלי שיהיה לו תפקיד מוסרי בניהול עניינים עולמיים. ללא תחושת סבל.. או מבלי להבין את משמעותו, תחושת הנוחות והשמחה תיעלם גם היא. ומבלי להתמודד עם כאב ולחוות סבל, שמחה ואושר מאבדים כל משמעות. למעשה, החיים עצמם יאבדו כל משמעות, ולא תהיה להם מטרה, וגלגל ההתפתחות יעצור.. ויקפא במקום. ועל כך, במהלך התפתחות חמשת החושים שלנו, תחושות הרווח והאובדן מילאו תפקיד חשוב בחיינו, בדיוק כמו שני גלגלי העגלה שעליהם אתה מניע, הסר את אחד הגלגלים, והשני יאבד את משמעותו, ובכך, העגלה נעצרת מיד.
כשאנחנו חושבים על ברכות האל בהן ניחנו, אנחנו מבינים שהם הרבה יותר מאשר התלאות שפקדו אותנו. לכן, האסלאם מלמד אותנו שהסבל והכאב שלנו אינם חסרי משמעות, אלא שהם משיגים את מטרת חיינו. כפי שאומר הקוראן: "ואכן נסה ננסכם במידה של פחד ורעב, ושל חסרון נכסים ונפשות ופרות – ובשר את ארכי הרוח. אשר אם תאונה להם צרה, יאמרו: אנחנו לאלוהים ואליו נשוב. אלה ישאו ברכה וחסד מאת ריבונם, ואלה הם ההולכים בדרך הישר." (הפרה: 156-158) אז אובדן חסד מחסדי אלוהים מזכיר לנו כי ענייני העולם הזה חולפים, ולכן אנחנו צריכים לא להיקשר אליהם או להתמסר להם, במקום זאת, עלינו לקשור את ליבנו לאלוהים בלבד, כי הוא הנצחי היחיד, והוא המפרנס שלנו ושל יקירנו בעולם הזה ובעולם הבא.
החיים שלנו בעולם הזה עוברים כהרף עין, והם רק מבחן שעלינו לעבור בהצלחה, בכך שנתפלל ונודה לאלוהים על תקופות טובות ורעות, ועל ידי מילוי חובותינו כלפי הבריות. אומר אלוהים: "דעו שחיי העולם הזה אינם אלא משחק ושעשועי שוא, התפארות וגאווה ביניכם, ושאיפה להרבות הון ובנים – כמוכם כמות הגשם אשר הפליא את הזורעים בצמחייתו. אחרי כן ייבש ויצהיב לנגד עיניכם ואז יתפורר- (הנה) בעולם הבא עונש כבד, (ומאידך) סליחה מאת אלוהים, והפקת רצון מעמו – ואין חיי העולם הזה אלא תענוגות הבל. אוצו (על כן) לזכות במחילה מאת ריבונכם, ואל גנה אשר רוחבה כרוחב השמים והארץ - אשר הוכנה לאלה אשר האמינו באלוהים ובשליחיו. זה הוא חסד אלוהים אשר ירעיף אותו על אשר יחפוץ. ואלוהים רב חסד הוא. לא יפגע אסון בארץ או בכם אשר לא נרשם בספר בטרם נחולל אותו – אכן קל הדבר בעיני אלוהים. זאת למען לא תצטערו על אשר אבד לכם, ולא תרבו בשמחה על אשר העניק לכם – (כי) אין אלוהים אוהב כל מתרברב ויהיר" (הברזל: 21-24)
פסוקים אלה מלמדים אותנו שאסור לנו להסתכל על הדברים הגשמיים של העולם הזה, או להתפאר בדברים שיש לנו כגון עושר, ילדים ועוד. אלוהים לא מסתכל על העושר שלנו ולא אכפת לו מההישגים הגשמיים שלנו, אלא אם כן הם קשורים ליריעות וצדק.
האסלאם הפך את הפולחן לקל יותר עבור אנשים עם צרכים מיוחדים וחולים, הם אינם פטורים ממנו, כדי שיוכלו להשיג את שכרו וגמולו, אך הם יכולים, למשל, להתפלל בישיבה או בשכיבה, ואף להסתובב סביב הכעבה ברכיבה.
אום סלמה אומרת: "התלוננתי בפני הנבי שאני סובלת ממשהו, ואז אמר: "טוופי"(הסתובבי מסביב לכעבה) אחרי אנשים, ברכיבה.
האסלאם הפך את הגשת העזרה לנכים ולחלשים כאחד משערי הצדקה. כבוד הנביא עליו השלום אמר: "על כל נפש, כל יום שהשמש זורחת, לתת צדקה לעצמה", אמר לו אבי דר אל-גפארי: הו שליח של אלוהים, כיצד אוכל לתת צדקה כשאין לנו כסף? אמר: "מכיוון שגם נחשב לצדקה ה-תקביר (לאמר אללהו אקבר), שבח והלל את אלוהים, בקש מחילה ממנו, צווה בטוב ואסור על הרע, בודד קוצים ועצמות ואבנים מדרכם של אנשים, הנחה את העיוור, השמע את החירשים עד שיבינו, הצבע למחפש על דברו שידעת את מיקומו, עזור בכל כוחך למי שחייב עזרה, כל אלה הם חלק מדלתות הצדקה, ממך, ולמען עצמך. (נאמר על ידי אחמד, ומשמעותו גם במוסלם)
הנביא (עליו השלום) כיבד מאוד את בעלי הצרכים המיוחדים, ופעל להגשמת רצונם. אמר עתבאן בן מאליק אל-אנסארי (והוא היה עיוור): הו שליח אלוהים, רציתי שתבוא אלי ותתפלל בביתי ואז אחשיב אותו כמקום תפילה.. והבטיח לו כבוד הנביא לבקר בביתו ולהתפלל בו.. אמר עתבאן: הגיע כבוד הנביא ואבו בכר כשעלה היום, ביקש לכנס ונתתי לו, אז נכנס ולא התישב. ושאל: "איפה היית רוצה שאתפלל בביתך? הצבעתי בפניו על פינה בבית, ואז כבודו קם והתיצב לתפילה, אז קמנו והתיצבנו, והתפללנו שתי "רקעאת". (בוכארי ומוסלם)
האיסלאם גם מצווה לבקר אנשים עם צרכים מיוחדים ולא לעזוב ולבודד אותם, וזה מתוך רחמים בהם. הנביא עליו השלום נהג לבקר אותם הרבה: הנביא עליו השלום אמר לתלמידו: הבה נלך לבני וואקיף לבקר את אל-בסיר (וזה היה אדם עיוור).
האסלאם עסק בזכויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, והפך אותם, יחד עם אנשים נורמליים אחרים, לשווים בזכויות המחיה, החופש, החינוך, כריתת חוזים, רכישת בעלות, הבעת דעות פוליטיות, כמו בחירות ועוד, ובמילוי תפקידים גדולים ביותר מכיוון שאדיקות ויראת שמיים בלבד הן הקריטריונים להתקדמות באיסלאם. ומכאן, הנביא עליו השלום מינה את אבן אום מכתום העיוור במדינה פעמים רבות להוביל את התפילה, והוא היה גם בתפקיד מואזן (קורא לתפילה) אצל כבוד הנביא.,. ועוורונו לא הפחית שום דבר ממעמדו וחשיבותו באסלאם.
כבוד הנביא בחר בחבר אחר מבין חביריו - והוא מועאד בן ג'בל - ושלח אותו לתימן כנציג מטעמו, וכתב לאנשי תימן: "אני שולח לכם את מיטב מקורביי." והיה מועאד אדם צולע, אך הנכות הזו לא מנעה ממנו להגיע למעמד הראוי לו בחיים הפוליטיים והחברתיים האיסלאמיים.
עבדאללה בן-עבאס, שהיה מחברי הנביא הדגולים, ושהיה גם כן עיוור, הצליח לאסוף ידע בזמנו עד אשר נקרא חכם האומה ומתרגם הקוראן, ואנשים החלו לשאול אותו וללמוד ממנו, וזה היה בגדר מענה לתפילת הנביא בשבילו: "הוי אלוהים, למד אותו את תורת הדת ופרשנותה."
הח'ליפים המוסלמים אימצו גישה נבואית זו עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים. חלקם העניקו להם משכורת קבועה מבית הכספים, כמו עומר בן אל-חטאב, והחליף האומיי עומר בן עבדול עזיז שהוציא החלטה לערים: הביאו אליי כל עיוור ב"דיוואן", או נכה או אדם עם מגבלות שמונעת ממנו להתייצב לתפילה." הם הובאו אליו, והוא ציווה להקצות עובד לכל שני קשישים חולים – בעלי צרכים מיוחדים – משרת שיטפל בהם. והוא גם ערך ספירה סטטיסטית לנכים, והקצה אדם מלווה לכל עיוור, ומשרת לכל נכה שלא יכול לעמוד, או להתפלל בעמידה. ובאותה הדרך הלך הח'ליף האומיי אל-וואליד בן עבדול-מאליק, שהעלה את רעיון הקמת מכונים או מרכזי טיפול לאנשים עם צרכים מיוחדים, (ולכן הקים מוסד המתמחה בטיפול בהם. הוא מינה בה רופאים ומשרתים, שילם להם משכורות, והעניק משכורת תקופתית לאנשים עם צרכים מיוחדים, ואמר להם: "אל תבקשו נדבה מאנשים". ובכך הוא גרם להם לא להזדקק את עזרתם של אחרים.