חצי האי ערב בעת לידתו של הנביא מוחמד

הנביא מוחמד (עליו שלום אללה וברכותיו) נולד במכה באוגוסט, שנת 570 לספירה. ניתן לו השם מחמّד אשר משמעו, המהולל. כדי להבין את חייו ואופיו עלינו להתוודע לתנאים ששררו בחצי האי ערב בעת לידתו.

בעת בה נולד הנביא כמעט כל תושבי חצי האי האמינו בדת שצורתה פוליתיאיסטית. הערבים ייחסו את מוצאם לאברהם (עליו השלום). הם ידעו שאברהם היה מורה מונותיאיסט, אולם על אף זאת החזיקו באמונות פוליתיאיסטיות ובמנהגים פוליתיאיסטיים. כהצדקה למעשיהם טענו כי ישנם בני אדם שהקשר שלהם עם אלוהים יוצא מגדר הרגיל, ותפילתם למען אחרים מתקבלת על ידי אלוהים. לבני אדם רגילים קשה להגיע אליו, והם חייבים שאחרים יתפללו וישתדלו למענם כדי שיוכלו לזכות בחסדו של אלוהים ובעזרתו. כך עלה בידם לשלב את הערצתם לנביא אברהם יחד עם אמונותיהם הפוליתיאיסטיות.

אברהם (עליו השלום), אמרו, היה אדם קדוש. היה ביכולתו להגיע לאלוהים ללא תיווך, בעוד שאנשי מכה הרגילים לא היו מסוגלים לעשות זאת. לכן אנשי מכה יצרו פסלים של אנשים קדושים וצדיקים, סגדו להם והעלו להם קורבנות כדי לרצות את אלוהים דרכם. גישה זו היתה פרימיטיבית, חסרת היגיון ועתירת פגמים, אולם אנשי מכה לא הוטרדו מכך. לא היה להם מורה מונותיאיסט מזה זמן רב, והפוליתיאיזם, ברגע שהוא מכה שורש, הוא מתפשט ללא גבול. מספרם של האלילים מתחיל להתרבות. אומרים כי בעת לידתו של הנביא, בכעבה לבדה, שהיא המסגד הקדוש לכל האסלאם ובית התפילה שנבנה על ידי אברהם ובנו ישמעאל, היו 360 פסלים.

נראה כי עבור כל יום בשנה הירחית היה לאנשי מכה פסל. במרכזים גדולים אחרים היו פסלים אחרים, כך שניתן לומר שכל חלק בחצי האי ערב היה רווי באמונה פוליתיאיסטית. הערבים היו מסורים לתרבות הדיבור. הם התעניינו מאוד בשפתם המדוברת והיו להוטים לקידומה. אולם שאיפותיהם האינטלקטואליות היו זעומות. הם לא ידעו דבר על היסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה וכו'. אולם משום שהיו אנשי מדבר הנאלצים למצוא את דרכם בו, ללא סיוע של ציוני דרך, פיתחו עניין נלהב באסטרונומיה. בכל חצי האי ערב לא היה ולו בית ספר אחד. אומרים כי במכה היו אנשים מעטים בלבד שידעו קרוא וכתוב.

מנקודת מבט מוסרית, הערבים היו עַם בעל סתירות. מצד אחד, עם זה סבל מכמה פגמים מוסריים קיצוניים, ומאידך גיסא, החזיק במקביל במספר תכונות ראויות להערצה. הערבים הפריזו בשתייה לשוכרה. השתכרות והתפרעות תחת השפעת הטיפה המרה נחשבה בעיניהם כמעלה, ולא כמידה מגונה. בעיניהם, על אדם הנחשב ג'נטלמן לארח את חבריו ושכניו לתחרויות שתייה. כל אדם עשיר נהג לערוך מסיבות שתייה לפחות חמש פעמים ביום. הימורים היו עבורם הספורט הלאומי, אולם הם הפכו את ההימורים לאומנות יפה. הם לא הימרו במטרה להפוך לעשירים. הציפייה מן המנצחים היתה לארח את חבריהם. בעתות מלחמה נאספו כספים דרך ההימורים. אף בימינו קיים THE INSTITUTION OF PRIZE-BONDS האוסף כסף למלחמה. אנשי אירופה ואמריקה הם אשר השיבו מוסד זה לתחייה בזמננו, אולם עליהם לזכור כי בכך הם רק מחקים את הערבים. כאשר הגיעה עת מלחמה, השבטים הערביים נהגו לערוך מסיבת הימורים, והזוכה נאלץ לשאת בחלק הארי של הוצאות המלחמה.

על גינוני החיים המתורבתים לא ידעו הערבים דבר. העיסוק העיקרי שלהם היה מסחר ולתכלית זו שלחו את שיירותיהם למקומות מרוחקים, כדוגמת אביסיניה (אתיופיה), סוריה, פלשתינה ואף הודו. העשירים שביניהם היו מעריצים נלהבים של חרבות הודיות. צרכי הלבוש שלהם סופקו בעיקר מתימן ומסוריה. מרכזי המסחר היו הערים. בשאר חצי האי ערב, פרט לתימן ולכמה חלקים צפוניים, היו הבדואים. לא היו יישובים או מקומות מגורים קבועים. השבטים חילקו ביניהם את הארץ כך שהמשתייכים לשבט מסוים הסתובבו בחופשיות בחבל הארץ השייך להם. כאשר נגמרה אספקת המים באזור כלשהו, נהגו השבטים להמשיך הלאה לאזור אחר ולהתיישב בו. הונם הורכב מכבשים, עזים וגמלים. מהצמר טוו בד, מהעורות יצרו אוהלים ואת השאריות שנותרו מכרו בשוק. זהב וכסף לא היו זרים להם, אולם בהחלט נחשבו לרכוש נדיר. העניים והעם הפשוט יצרו קישוטים מחלזונות ים ומחומרים בעלי ריח מתוק. גרעיני מֵלון נוקו, יובשו ונתלו יחדיו ליצירת שרשראות.

פשע ומעשים בלתי מוסריים מסוגים שונים השתוללו ללא רסן. גניבה היתה נדירה אולם מעשי שוד על ידי כנופיות פשע רווחו. תקיפה ונישול אדם את רעהו, נחשבו כזכות אבות, אולם, יחד עם זאת, הערבים ייחסו כבוד למילתם יותר מאשר כל עם אחר. כאשר אדם היה פונה למנהיג חזק או לשבט חזק ומבקש הגנה, אותו מנהיג או שבט היה מחויב להגן עליו כדי להגן על כבודם שלהם. שכן אם לא כך היה נעשה, מעמדו החברתי של השבט היה מתערער בכל חצי האי ערב. המשוררים זכו ליוקרה ולכבוד רבים ונחשבו למנהיגים לאומיים.

הצפייה מן המנהיגים היתה שיהיו בעלי כוחות דיבור עוצמתיים ושיהיו אף מסוגלים לחבר פיוטים. נושא האירוח התפתח לדרגת מעלה לאומית. מטייל אומלל שהיה מגיע למטה שבט כלשהו היה זוכה ליחס של אורח נכבד; החיות הטובות ביותר היו נשחטות למענו ושיא ההתחשבות הופגנה כלפיו. זהותו של אותו מבקר לא היתה חשובה בעיניהם כלל, היה די בעובדה שמבקר הגיע. הביקור נחשב כעלייה במעמד וביוקרה עבור אותו שבט, ולפיכך עניין מתן הכבוד לאורח הפך לחובתו של השבט. כאשר שבט חלק כבוד לאורח הוא למעשה, חלק כבוד לעצמו. הנשים בחברה ערבית זו היו משוללות כל מעמד או זכויות. בקרב חברה זו המתה של תינוקות ממין נקבה נחשבה כמעשה הראוי לכבוד ולהערצה.

אולם טעות לחשוב שהמתת תינוקות רווחה בקנה מידה כלל-ארצי. מנהג מסוכן כזה לא יכול היה לשגשג באף ארץ באופן גורף, שכן משמעו של הדבר היה הכחדה של הגזע. לאמיתו של דבר, בחצי האי ערב, או לצורך העניין, בהודו או בכל ארץ אחרת בה התקיימה אי פעם המתת תינוקות, הדבר התרחש במשפחות מסוימות בלבד. המשפחות הערביות אשר נקטו במנהג זה ייחסו חשיבות מופרזת למעמדם החברתי או אולצו לבצע מעשה זה בדרכים אחרות. ייתכן שלא היה ביכולתן של המשפחות הללו למצוא גברים צעירים המתאימים לשאת את בנותיהם לנשים; וביודען זאת, הרגו את תינוקותיהם ממין נקבה. הרע שבמנהג זה נובע מן האכזריות שבו, ולא מהתוצאות שלו ביחס לאוכלוסייתו של לאום מסוים. המתת תינוקות ממין נקבה התבצעה בשיטות שונות, ביניהן קבירת תינוקות בחיים וחניקה.

בחברה הערבית רק האם הביולוגית נחשבה לאם. אמהות חורגות לא נחשבו כאמהות, ולא חל איסור על בן לשאת את אמו החורגת עם מותו של אביו. נישואים פוליגאמיים היו שכיחים מאוד, ולא היתה הגבלה ביחס למספר הנשים שגבר רשאי לשאת. כמו כן גבר רשאי היה לשאת יותר מאחות אחת יחד ובמקביל.

ההתנהגות החמורה ביותר באה לידי ביטוי על ידי לוחמים יריבים במלחמה. במצב רווי שנאה זה, לא היססו הצדדים הלוחמים לבתר את גופות הפצועים, לחלוץ מהן חלקים ולאכלם באופן קניבאלי. כמו כן לא היססו להשחית את גופות אויביהם; חיתוך אף או אוזניים, או תלישת עיניים היו צורת אכזריות שכיחה בה נהגו. העבדוּת רווחה. שבטים חלשים אולצו להפוך לעבדים. לעבדים לא היה כל מעמד מקובל; כל אדון עשה בעבדיו ככל העולה על רוחו, ולא ניתן היה לנקוט בשום פעולה כנגד אדון שהתעלל בעבדו. אדון יכול היה לרצוח את עבדו מבלי שיאלץ לתת על כך את הדין. אף כאשר אדון רצח עבד השייך לאחר, העונש על כך לא היה מוות; כל שנדרש ממנו היה לפצות את האדון שקופח בהתאם. שְפַחות שימשו לסיפוק תאוות מיניות. הילדים שנולדו כתוצאה מיחסים מיניים אלה זכו אף הם ליחס של עבדים. שפחות שהפכו לאמהות נותרו שפחות. מבחינת תרבות וקדמה חברתית היו הערבים עם נחשל מאוד. אדיבות והתחשבות לא נודעו בהם. נשים זכו למעמד הגרוע ביותר. אף על פי כן הערבים החזיקו בכמה מעלות. גבורה אישית, למשל, הגיעה לעיתים לדרגה גבוהה מאוד.

זו היתה החברה לתוכה נולד הנביא הקדוש של האסלאם. אביו, עבדאללה, נפטר טרם לידתו ולכן הוא ואמו אַאמִינַה נאלצו לעבור להשגחת הסב, עַבְּד אל-מֻטַّלִב. בת כפר, שהתגוררה בקרבת העיר טַאאִף, הניקה את הילד מחמד. באותם ימים היה זה נוהג בחצי האי ערב למסור את הילדים לנשים בכפר, שחובתן היתה לגדלם, לתרגל עמם את הדיבור ולהעניק להם בסיס טוב מבחינת בריאות גופנית. כשהיה הנביא בן שש שנים נפטרה אמו בעת נסיעה ממדינה למכה ונאלצו לקברה בדרך. הילד הובא למכה על ידי שפחה ונמסר לסבא. כשהיה בן שמונה שנים, סבו נפטר אף הוא, ובעקבות זאת הפך אַבּוּ טַאלִבּ, דודו, לאפוטרופוס שלו, זאת על פי משאלתו של הסב בצוואתו. הזדמן לנביא לנסוע אל מחוץ לחצי האי ערב פעמיים או שלוש. אחת ההזדמנויות ארעה כאשר בגיל שתים עשרה שנים נסע לסוריה בחברתו של אַבּוּ טַאלִבּ. נראה כי במסע זה הגיע רק עד לערים הדרום מזרחיות של סוריה, משום שבהתייחסויות היסטוריות למסע זה, אין שום אזכור למקומות כדוגמת ירושלים. מכאן ואילך נותר הנביא במכה עד שגדל והפך לגבר צעיר.

משחר ילדותו היה נתון למחשבות ולמדיטציה. הוא לא לקח שום חלק בסכסוכים וביריבויות של אחרים, פרט למחשבה לשים להם סוף. אומרים כי השבטים שחיו במכה ובאזורים סביבה, ואשר קצה נפשם בשפיכות הדמים האינסופיות, החליטו לייסד ארגון שמטרתו היתה לסייע לקורבנות ההתנהגות התוקפנית ונעדרת ההגינות. כאשר הנביא הקדושsa שמע על כך, הצטרף בשמחה. החברים בארגון זה נטלו על עצמם את ההתחייבות שלהלן:

הם יפעלו לסייע למדוכאים וישיבו להם את זכויותיהם, כל עוד הם חיים, עד טיפת דמם האחרונה. ואם לא יעשו כן, יהא עליהם לפצות את הקורבנות מנכסיהם האישיים (סִירַת בַּנִי הִשַאם מאת אִמַאם סֻהַיְלִי).

נראה כי אף חבר אחר בארגון זה מעולם לא נזקק להוכיח את ההתחייבות, שחברי ארגון זה לקחו על עצמם, באופן רציני. אולם ההזדמנות נקרתה בפניו של הנביא הקדוש כאשר הכריז על שליחותו. האויב המר ביותר שלו היה אַבּוּ גַ'הְל, אחד ממנהיגיה של מכה, אשר הטיף לחרם חברתי על הנביא ולהשפלה כללית שלו.

בסביבות אותה עת הגיע אדם זר למכה. אַבּוּ גַ'הְל היה חייב לו כסף אולם סרב לשלם. הזר ציין זאת בפני אנשים במכה, וכמה גברים צעירים חמדו לצון והציעו לו לפנות לנביא. הם סברו שהנביא יסרב לעשות דבר כלשהו בשל חששו מההתנגדות הכללית לה זכה ובפרט בשל חששו מהתנגדותו של אַבּוּ גַ'הְל. מצד אחד, אם יסרב לסייע לאדם זה יאמרו עליו שהפר את התחייבותו לארגון, ומאידך גיסא, אם לא יסרב ויבחר לפנות לאבו ג'הל לשם השבת אותה הלוואה, אין ספק שאבו ג'הל יגרשו בבוז. ואכן, אדם זה הלך לנביא והתלונן בפניו על אַבּוּ גַ'הְל. הנביא, לא היסס לרגע, נעמד, הלך עם אותו אדם ודפק על דלתו של אַבּוּ גַ'הְל. אַבּוּ גַ'הְל יצא החוצה וראה את הנושה שלו עומד בחברת הנביא. הנביא ציין את עניין ההלוואה והציע לאַבּוּ גַ'הְל לפרוע אותה. אַבּוּ גַ'הְל שהיה המום, שילם מיד ללא אומר ודברים.

כאשר המנהיגים האחרים של מכה שמעו על כך גערו באַבּוּ גַ'הְל ואמרו לו כי התגלה כאדם חלש בעל סתירות פנימיות. מצד אחד, הטיף לחרם חברתי על הנביא, אולם הוא עצמו הסכים לקבל הוראה מן הנביא ושילם את ההלוואה בהתאם להצעתו. אַבּוּ גַ'הְל טען להגנתו, כי כל אדם אחר היה נוהג באופן זה. הוא אמר להם שבעת שראה את הנביא עומד ליד דלתו, ראה אף שני גמלי פרא העומדים משני צידיו של הנביא כשהם מוכנים לתקוף. אין ביכולתנו לומר מה ארע שם; האם היתה זו הופעה על-טבעית שנועדה להטיל מורא על אַבּוּ גַ'הְל, או שהיתה זו נוכחותו מעוררת יראת הכבוד של הנביא שיצרה הזיה זו? אדם שנוא ומדוכא על ידי עיר שלמה אזר אומץ ללכת לבד למנהיג אותה עיר ולדרוש השבה של הלוואה. ייתכן שמחזה מאוד לא צפוי זה הטיל מורא על אַבּוּ גַ'הְל, גרם לו לשכוח לרגע את שנשבע לעשות כנגד הנביא ואילץ אותו לנהוג על פי הצעתו של הנביא.