ظهرَ الفسادُ فِي البّرِ والبَحْرِ
השחיתות שולטת ביבשה ובים (30: 42)

התיאור הציורי של הפסקה המתורגמת בשפה ברורה ופשוטה מרמזת לעם אהל- אלכיתאב כלומר העם אשר ניתנו לו כתבי הקודש מאללה, עם זה הפך להיות מושחת כאילו מעולם לא שתה ממעיינות ההשראה. הקוראן, לכן ניתן כדי להפיח חיים במתים.
הקוראן אומר:

إعْلموا أنّ اللهَ يُحيي الأرض بعْدَ مَوْتِها
זיכרו כי אללה מחיה את האדמה, אחר היותה כמתה (57: 18)

חושך מוחלט וברבריזם גמור שררו בתקופה זו בכל חצי האי ערב. לא היו חוקים חברתיים, מעשים נתעבים בוצעו בפרהסיה. לא היה גבול למספר הנשים שגבר יכל לשאת. דברים אסורים נעשו בצורה לא חוקית. מעשי שוד וביזה, גילוי עריות, ולעתים קרובות אמהות היו לבנות- זוג לבניהן. היה צורך נחרץ לאסור מנהג נוראי זה. במילות ההשראה של הקוראן נאסר מנהג זה:

حُرِّمَت عَلَيْكُم أُمّهاتكُم
אמותיכם אסורות עליכם (4: 24)

כחיות הם לא היססו לזלול נבלות. ואכילת בשר אדם הייתה שכיחה בקרבם. לא היה חטא שלא בוצע ללא רסן. הרוב הגדול שלהם לא האמינו בחיים עתידיים ולא מעטים מהם היו כופרים. מנהג רצח ילדים שרר בכל רחבי הארץ, וללא שמץ של רחמים טבחו בילדים כדי לגזול את רכושם. למראית עין הייתה להם צורת אדם חיצונית אבל הם היו משוללי כל היגיון, הגינות, קנאה וכל תכונות גבריות. צמאונם ליין היה ללא גבול והזנות הייתה מתבצעת ללא נקיפות לב. בורות שררה בהיקף רחב כך שהעמים השכנים קראו להם אומייין או בורים. כך הייתה התמונה השחורה של התקופה ושל הארץ בהם הופיע הנביא המקודש מחצי האי ערב, שהיה עתיד להטיב לעם הפראי והבור ע"י טיהורם במילה הקדושה של אללה שירדה עליו.

(הפילוסופיה של המשנה האיסלאמית)