מצבי האדם: הפיזיים, המוסריים והרוחניים

הקוראן הקדוש קובע שלושה מקורות עקריים למצב משולש זה של האדם. במלים אחרות הוא מזכיר שלושה יובלים בהם זורמים שלושת המצבים:

 

המצב הראשוני:
בו נברא האדם נקרא א(ל)נפס אלאממארה (הנפש הנוטה לרע) הנפש המעורערת הבלתי יציבה היא רוח הרע.

{ إنّ النّفسَ لامارَةٌ بِالسُّوءِ } ( يوسف:54)
כי יצר נפש האדם נוטה לרעה (פרשת יוסף:54)

 

המצב השני:
כאשר האדם משחרר עצמו משליטת התאוות הבהימיות הוא יונחה ע"י השכל והחכמה.
אז הוא מרסן את תשוקותיו הטבעיות ושולט בהן במקום להיות נשלט על ידן. במלים אחרות: כאשר השינוי נעשה בנפשו: מגסות לרכות, אז הוא יוצא ממצב החומר למצב המוסר בכל מובן המלה. מקור המצב המוסרי של האדם נקרא במינוח של הקוראן א(ל)נפס אללוואמה ז.א הנפש המאשימה את עצמה (המצפון).

  

{ وَلا أُقْسِمُ بِالنَّفس اللّوّامَةِ } (القيامة:3)
{ ונשבע אני בנפש המייסרת את עצמה } (פרשת התקומה:3)

 

זהו היובל בו זורמים החיים המוסריים הנעלים, וכאשר מגיע האדם לדרגה הזו הוא משוחרר מהבהימיות. המעבר מהנפש הסרבנית לנפש המאשימה את עצמה הינו סימן מובהק לשיפור ולטהור. מעבר זה מקובל ע"י אללה. הרוח בשלב זה נוזפת בחומרה באדם הרע על מעשיו הרעים ובולמת את תאוותו הבלתי מרוסנת והתאוות הבהימיות.

הנטיה של רוח זו ליצור באדם תכונות נאצלות ואפיוני סגולות ולהביא לשמירת הנטיות הטבעיות והתשוקות החושניות בגבולות המוסריים המתונים. אולם ועל אף שהרוח מאשימה עצמה ונוזפת בעצמה בשל הטעויות והחולשות שלה, הנפש עדיין אינה אדון עצמה, היא עדיין אינה חזקה דייה. עדיין קיימת בה חולשת הבשר. חולשה זו דומה לחולשת התינוק אשר לא רוצה ליפול אך רגליו החלשות אינן יכולות לפעמים לסייע לו.

בשלב זה הרוח חרדה להשיג מצויינות מוסרית. ומצד אחר היא מורדת נגד אי ציות שהיא תכונה אופיינית לשלב החיות אך מתיימרת לסגולה ולעתים היא סוטה מהקו.

 

השלב השלישי:
לשלב השלישי והאחרון בדרך לקידום הרוח מגיעים ע"י השגת מקור כלל התכונות הרוחניות. במצב זה הרוח במלים של הקוראן נקראת א(ל)נפס אלמוטמאינה: וכך הוא אומר:

 

{ يا أيتُها النّفْسُ المُطمئنّة (*) ارجِعي إلى ربِّكِ راضيةً مرضيّةً (*) فادْخُلي في عبادي (*) وادْخُلي جنّتي } (الفجر:31-28)
{ אולם את הנפש הבטוחה בריבונך, שובי למנוחתך אליו שביעת רצון מאושרת להצטרף אל עבדיי בגן עדן שלי}  (פרשת השחר:28-31)

 

שלב זה הרוח משוחררת מכל חולשה ומכל תשישות. היא נתמכת בה ע"י כוח רוחני עצום. הרוח מתאחדת עם אללה והיא אינה יכולה להתקיים בלעדיו, כמים הזורמים בכוח עצום במדרון במסה גדולה בלי כל מכשול ובלי כל התנגדות כך הרוח בשלב זה משליכה כל מעצור וזורמת בלי רסן לקראת בוראה. לזה מתייחס הפסוק המצוטט לעיל נפש אשר מצאה ביטחה באללה, שובי לבוראך כשאת מרוצה ממנו והוא ממך, כך תצטרפי לעבדיי ותכנסי לגן העדן שלי.

יש לציין שהדבר הזה מתרחש בעולם הזה ולא בחיים אחרי המוות. זהו השינוי העצום הפועל באדם בעולם הזה ומבטיח כניסה לגן עדן.

שוב כשם שהנפש נקראת לחזור לריבונה (ריבון פרושו- תומך). ברור שנפש כזו תמצא תמיכה ועידוד אך ורק בריבונה- בוראה. אהבת אללה היא מזון מחייתה של הנפש ושיקויה ממעיין החיים הנצחיים. אותו הרעיון מובהר במלים אחרות בקוראן:

 

{ قَدْ أفْلحَ مَنْ زكّاها (*) وَقَد خابَ من دسّاها } (الشمس:11-10)
{ "מאושר הוא המזכה (נפשו) וכושל זה המשחיתה" } (פרשת השמש:10-11)

 

בקיצור, אפשר לקרוא לשלושת המצבים האלה של הנפש: מצבי האדם הפיזיים, המוסריים והרוחניים. מבין שלושת המצבים האלה המצב הפיזי הוא המצב המסוכן ביותר, כאשר התאוות והתשוקות פועלות בפראות וללא רסן. הן מכות מכת מוות בתכונות המוסריות והרוחניות של האדם. הקוראן קורא למצב הזה: הנפש הסוררת.

 

(הפילוסופיה של המשנה האיסלאמית)