יחס האל כלפי המאמינים (מדברי מייסד העדה)

אכן, רב כוח ועוצמה הוא האל שנאמניו לא יאבדו: אלה שבאים אליו באהבה ונאמנות. האויב מתפאר שהוא יחסלם ברוע שלו, ואלה שתכליתם רעה, מצהירים כי ידכאו אותם. טיפש, אומר אללה , המעז להלחם בי והמשפיל את היקר לי. דבר לא יכול להתרחש בארץ אלא אם כן הוא צו-שמים, ויד אדם אינה יכולה להישלח מעבר לגבול שנקבע לה בשמים. לכן זוממי הרע והאכזר עושים שטות גדולה בכך שבעת שהם חורשים את מזימותיהם המתועבות וחסרות הבושה, אינם זוכרים את היש-העליון שבלי צו ממנו אף עלה לא יורשה ליפול. לכן הם נשארים לא-מצליחים ומתוסכלים מתכליתם, והמונחים נכונה לא נפגעים מרשעותם, במקום זה אותות-האל מופיעים בכל, וגדלה הבנת האנשים את דרכי-האל. האל רב-הכח והעצמה, שעיניים לא תראנה אותו, מגלה עצמו בדרכיו המופלאות.
(רוחאני ח'אזאין כרך 13 עמ' 19: כיתאב אל-בארייה מוקאדמה, עמ' 1)
 
אללה הוא אור השמים והארץ. כל אור נראה, בין אם חזק הוא או חלש, בין אם שייך הוא לנשמות או לגופים, בין אם עצמאי הוא או תלוי, נחבא או גלוי, סובייקטיבי או אובייקטיבי, הוא פשוט מענק מתוך נדיבות האל. זהו אות המראה שמענקיו של אללה הם בכל. הוא המקור של כל הנדיבות והגורם היסודי של כל אור, המעיין של כל החסדים. הוויתו היא התמיכה ליקום כולו, ומחסה לכל הנעלה והנחות. הוא אשר הוציא את הכל מן התוהו ובוהו וכיסה את הכל במעטה ההוויה. אף יצור מלבדו אינו קיים בפני עצמו ואינו נצחי, כל היצורים האחרים הם מקבלי-נדיבותו. ארץ ושמים, אדם וחיה, אבנים ועצים, נשמות וגופים, הכל נתמכים (קיימים) בנדיבותו.
(רוחאני ח'אזאין כרך 13 הערות שוליים בעמ' 191-192: בראהין-א-אחמדיה, הערה 11)
 
כל התהילה לו שהוא הנצחי,
שאין שווה לו ואין שני לו.
הוא קיים לעד, והיתר בן-חלוף,
אהבת אחרים מלבדו, היא אשליה בלבד.
בו לבדו יחפוץ לבו, ואינו יודע אחר.
לבי קורא: קדוש הוא השומר עלי.
הוא דואג לכל, וחסדו גלוי לכל.
בו לבדו נמצא נחמה, הוא לבדו יקר לנו.
בלעדיו לא נוכל לחיות, כל היתר מוטעה הוא.
יבורך זה היום, וקדוש הוא השומר עלי.
(רוחאני ח'אזאין כרך 12 עמ' 319: מחמוד כי אמין עמ' 3)
 
אני דובר אמת ורק אמת אם מוענקת לנשמות תשוקה כנה לחפש, ולבבות צמאים לידע, אז תשתוקק האנושות לגלות את זה המשעול וזו הדרך אך כיצד יגיע אחדם אל זה המשעול וכיצד יוסר המעטה? מבטיח אני למחפשיך כי האיסלאם לבדו הוא הנותן את בשורותיה השמחות של הדרך. האמונות האחרות שמו מזה זמן רב את הקץ לנוהג האל להתגלות. היו בטוחים שלא אלוהים הוא שהביא את ההתגלות לסיומה, אלא האדם הוא אשר, כדי להצדיק את מניעתה ממנו, מחפש מקלט בתרוץ כוזב זה. הבן שכשם שאי אפשר לראות בלי עיניים או לשמוע בלי אוזניים או לדבר בלי לשון, כך בלתי אפשרי לראות את האל האהוב שלנו בלי עזרת הקוראן הקדוש. בעבר הייתי צעיר. כעת אני זקן. אך לא מצאתי איש אשר בלי שהייתה לו גישה אל מעיין טהור זה, הקוראן, שתה – מגביע של הנחייה ברורה וגלויה כזו.
(רוחאני ח'אזאין כרך 1 הערות בעמ' 191-192: בראהין-א-אחמדיה)
 
(1) ראה, מה גלוי הוא אור- אללה שהוא המקור היסודי לכל אור, כל היקום הופך להשתקפות כדי שהעיניים תוכלנה להבחין בו.
(2) אמש בהסתכלי בירח כה נסערתי. ביופי הירח היה זכר ליופי אהובי.
(3) תחת השפעתו של היופי המושלם נסער ליבי. אל תזכור בפני את חינו הפרא והאלים.
(4) אהובי, מה מופלאה היא התגלות כוחך היצירתי בכל מקום. בכל כיוון שאסתכל, מובילות כל הדרכים אל נוכחותך.
(5) בקרני השמש, נראים זרמי כוחך, כל כוכב מנצנץ בתהילתך.
(6) במו ידיך זרית מלח על לבבות – כואבים, המובילים לקריאות מיוסרות של אהובים מתגעגעים.
(7) אילו מעלות מסתוריות הענקת לכל דבר. מי יוכל לקרוא מבעד למימדיהן העצומים של התעלומות?
(8) איש אינו מסוגל לתפוס יסוד עיצובה של יצירתך. מי יכול להתיר את רשתה של חידה סבוכה זו?
(9) קסמך הוא תמציתו של כל יופי. כל פרח שפורח שואל את צבעו מהדר תכונותיך.
(10) עיניהם המבוסמות מעט של כל אלה שהוענק להם יופי מזכירות אותך בכל רגע. לעברך מופנית אצבעו של כל תלתל.
(רוחאני ח'אזאין כרך 2 עמ' 52 – סורמה-א-קאשמא-א-אריה עמ' 4, מתוך השיר "מזמור לאללה ")
 
שלמות אללה היא אור המאיר את הלב רק אחרי ביטול כל האלוהיות, בין אם שייכות הן לעולם הפנימי ובין אם לעולם החיצוני הוא חודר לכל חלקיק בהווית האדם. כיצד ניתן להקנות זאת בלי עזרת אללה ושליחו? חובתו של אדם היא לוותר על עצמיותו בלבד, ולהפנות את גבו לגאוותו הגדולה. אל לו להתרברב על שחונך בעריסת הדעת, אלא להתייחס לעצמו כאילו אינו אלא אדם בור, ולהעסיק עצמו בתפילותיו. אז ירד עליו אור השלמות  מאללה, ויוענקו לו חיים חדשים.
(רוחאני ח'אזאין כרך 22 עמ' 148: חקיקאתול-וואחי עמ' 144)