מאבק בשם אללה (גי'האד) - מדברי מייסד העדה

 

האיסלאם אינו דוגל בכפיה. אם נבחן בקפידה את הקוראן הקדוש, את ספרי החאדית' ואת הרישומים ההיסטוריים ונלמד ונקשיב להם בתשומת לב רבה ככל האפשר, חזקה עלינו שנגיע למסקנה החיובית שהטענה כאילו מתיר האיסלאם את השימוש בחרב להפצת הדת היא מחפירה וחסרת כל יסוד.

 זוהי , למעשה, דעה שמחזיקים בה רק אלה אשר לא למדו את הקוראן הקדוש או את המסורת או מקורות של היסטוריה איסלאמית בלא דעה מוקדמת. מעבר לזה, אנשים הרחיקו לכת עד כדי בדיית שקרים וגיוס האשמות חסרות-שחר ללא מניעה. אני יודע שקרב במהירות הזמן שבו הרעבים והצמאים לאמת יראו מבעד לרמאותם. היכולה דת להיות מתוארת כדת כפייתית כאשר  בספר הקדוש, הקוראן, נאסר באופן מוחלט השימוש בכוח להפצת הדת  כך אומר הקוראן הקדוש:

 

" لا إكراه في الدين "
 
" אין כפייה בדת! "
 
היכולים אנו להאשים את הנביא הגדול בשימוש בכוח נגד אחרים, כאשר במשך שלוש עשרה שנה, יום ולילה, הזהיר את כל רעיו במכה לא להשיב ברוע תחת רוע, אלא להבליג ולסלוח?.
 אולם, כאשר עברה פגיעת האויב כל גבול וכאשר האנשים סביבו פעלו במטרה להשמיד את האיסלאם, דרשה תכונת האל המגן על אהוביו:
 
"יפלו מניפי החרב על חרבם"
 
בשום צורה אחרת לא התיר הקוראן הקדוש כפיה דתית . אילו היה נעשה שימוש בכפיה להשגת מאמינים נוספים ואילו היו עמיתיו של נביאנו הקדוש פרי-כפיה, הם לא היו מסוגלים להפגין בעת מבחן את ההחלטיות והכנות המוצגת רק על ידי המאמינים האמיתיים. נאמנותם ונכונותם של עמיתיו של אדוננו, הנביא הקדוש (תשכון עליו השלווה), הן עובדות ידועות שאין צורך שנוסיף עליהן.

אין זה סוד שיש ביניהם דוגמאות לנאמנות והחלטיות שקשה למצוא כמותן בתולדות אומות אחרות; הנאמנים לא מפקפקים בנאמנותם והחלטיותם אפילו תחת חרבות מונפות. להיפך, בחברת נביאם הגדול והקדוש, ישכנו עליו שלוותו וברכותיו של אללה, הם הציגו נאמנות כזו שאף אדם אינו מסוגל להציג אלא אם מוארים לבו וחיקו באור האמונה. לפיכך הכפייה אינה משחקת כל תפקיד באיסלאם.
(רואחני קאזאין כרך15, משיח-הינדוסטאן-מיין, הקדמה עמ' 11-12)
 
אף אחד מן המוסלמים האמיתיים שחיו אי פעם לא תמך בשימוש בכוח להפצת האיסלאם. מצד שני, תמיד פרח האיסלאם בכוחן של תכונותיו הפנימיות המעולות. אלה הנקראים מוסלמים, אך מאמינים בהפצת האיסלאם תוך שימוש בכוח, אינם מודעים ליופיו הפנימי של האיסלאם.

( רוחאני קאזאין כרך 15, טיריאקול-קולוב  עמ' 35, הערת-שוליים)